<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' בעל קרי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
וכל טנוף ולכלוך שאינו מעכב את התפלה אינו מעכב ברכת נטילת ידים, שאם אין ידיו מלוכלכות מברך ברכת נטילת ידים, ואחר כך נוטל ידיו. ואם ידיו מטונפות ינקה ידיו, ואחר כך יברך על נטילת ידים ויטול ידיו.
ובזמן הזה ליכא טהרה ואין טבילה באנשים שיצטרכו עליה לברך, אבל טבילות נדה וזבה מברכות עליה עובר לעשייתן כדרך כל המצות. וההוא דתנא טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו על הטבילה, אוקמוה בטבילת הגר.
<h2>דף מו.</h2>
ונשאל גאון וזה תורף השאלה והתשובה, וששאלתם הא דאמור רבנן כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וה0יִינו במקומנו מחמירין על עצמנו שלא יגע אדם במשכב ומושב של נדה אלא שיכבס את בגדיו ויטהר את גופו ואינה [אופה ולא] מבשלת לנו כל ימי נדתה עד שקמו התלמידים בזמן הזה ובקשו לשנות מנהגנו בדבר ואמרו שלא לפרוש ממשכב ומושב של נדה שאין לנו טהרה משאר טומאות כגון טומאת מת, והביאו על זאת טעם לדבריהם ואמרו וכי יש טהרה לחצאין, וכיון שאי אפשר לנו לטהר משאר טומאות, אין לנו לפרוש ממשכב ומושב של נדה. ושלשה דברים אלו שאסרו רבותינו לא אסרום משום טומאה, אלא דברים הם שמביאים לידי הרגל עברה ולעשות סייג לאסור, אבל משום טומאה לא. ותו אמרינן [בכורות כ"ז ע"א] נדה קוצה לה חלה. ושלחו ממתיבה הקדושה שנדה מותרת ללכת לבית הכנסת להתפלל ולובשת בגדי בעלה [ולובש את בגדיה] ובלבד שלא יהא בהם דם. וכשראו קהלנו ושמעו הדבר הזה בפסקים ובהלכות וטעמים, מקצתן נתרפו ידיהם בנדות והתירו אותן, והשאר עמדו על מנהגם הראשון עד שתבא אליהם תשובתך אדונינו, ותבאר לנו מנהגכם אתה, ותאיר בה עינינו ותסיר הספק מלבנו, כי בטוחים אנו שנשמע מפיך הלכה למשה מסיני. הוו יודעים כי דברי התלמידים האלה [יש לו עיקר ו]אינם יודעים תכליתו, ומאז אין ישראל מוזהרין שימנעו מלהטמא במשכב נדה ובמושבה ובכל הטומאות, ומי שחפץ לבו ליגע בכל טומאה אין עליו [איסור אלא שחייב] לטהר את עצמו בעתות שהוא חייב ליכנס למקדש ד[אמרינן] [ר"ה ט"ו ע"א] אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. ואף בתפלה מוזהרין ישראל לטהר את עצמן כדתנן [ברכות כ"ב ע"ב] היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי (וכו') [לא יפסיק אלא יקצר]. ותניא והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך מה להלן באימה וברתת ובזיע אף כאן באימה וברתת ובזיע, מכאן אמרו הזבין והזבות והמצורעין ובעלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ובהגדות ובעלי קריין אסורין בכולן, ומאי שנא בעל קרי שהוא אסור, כי אלו אין להם תקנה בשעתן וביומן וזה יש לו תקנה בשעתו וביומו לפיכך אסרוהו. וסוגיין כרבי יהודה בן בתירה דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה. וסוגיין כי הא דאמר [פסחים מ"ו ע"א] רבי אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין [אם יש בינו ובין המים ארבעה מילין] הולך לשם ורוחץ ואח"כ יתפלל בטהרה, ואם יש בינו ובין המים [יותר מ]ארבעה מילין מתפלל ואינו חושש. וכן הנוגע בנדה ובמושבה והאוכל ממה שנתעסקה [בו]. לפיכך מה שפירשו מן המתיבה הקדושה כדין הוא, וכך היו עושין שעושה לו נדה כל מלאכות חוץ משלש אלו שיש בהן הרגל עברה. ואפילו בשתיים מאלו השלש קאמרינן הצעת המטה אמר רבא לא אמרינן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה, ובמזיגת הכוס אמרינן אביי מחתא ליה אפומא דכובא, רבא מנחא ליה אבי סדיא, רב פפא אשרשיפא, שכיון שאין מקדש ואין אנו יכולין לטהר מטומאת מת ולאכול חולין בטהרה אין עלינו משורת הדין לפרוש מכל הדברים הללו. אבל יש עם זאת מן העקר דבר אחר שלא אמרוהו התלמידים, והוא שבשעת התפלה חייבין אנו לחזור על המים לטהר בהן ולרחוץ ואחר כך יתפלל כאשר פרשנו כי לתפלה עד ד' מילין הולך לפניו לחזור על המים. ואמרינן [ברכות ט"ו ע"א] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן קרית שמע אבל לתפלה בעי אהדורי. וכך היו עושין ולא פשעו בדבר, וחס ושלום שהיו עומדין בטומאה ומתפללין. ומה שאמרו אלו וכי יש טהרה לחצאין וכי מאחר שאין אנו טהורים מטומאה חמורה למה נרחץ מטומאה שאינה חמורה כמוה. לא מחכמה נסתפק להם זה, שהרי משנה שלמה שנינו [שם כ"ו ע"א] זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ורבי יהודה פוטר, ודבר ידוע כי יחיד ורבים הלכה כרבים. וטעמו של רבי יהודה שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. וראה האיך החמירו החכמים בין שהיה לו טומאה חמורה ובאה לו טומאה קלה וזה הוא זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע, בין שהיה לו טומאה קלה ובאה לו טומאה חמורה וזה המשמשת שראתה נדה, צריכין טבילה. ואם כדברי התלמידים הללו היה לו לומר וכי יש טהרה לחצאין, מה הזב מועיל כשירחץ מן הקרי ומה הנדה מועלת כשרוחצת מפליטת שכבת זרע בין שהיו מתחלה בין שהם בסוף אלא מצוה לרחוץ [מכל טומאה], ואע"פ שמותר לו לאדם להביא עצמו לידי טומאה. ועכשיו שיש חשש מפני עמי הארץ שלא ישמעו בדבר ויפרצו בו ויבואו לידי עברה, יש מן הדין שינהגו בו איסור ויעשו סייג לתורה ויחמירו בה, ואין דורשין אותה בפרקין, והוי כדאמרי' הלכה ואין מורין כן. וכל החכמים נהגו בבתיהם שתהא נדה רחוקה ופורשין ממנה ולסייג גדול נעשה כזה, ומי שפורץ בו ראוי שישכנו נחש של חכמים. ועכשיו שאפשר שאנשי חכמה ומה שהן רואין להגיד לכל הקהל מגידין להחמיר. ואמונה הוא שיגדרו גדרות ולא ירויחו לפרוץ כי פרצה קוראה לגנב. ומי שהוא ראוי להיות בין אנשי לבב כן יעשה, כי בבקשכם הלכה למשה מסיני הגדנו לכם דבר על בוריו.
